פסק-דין בתיק ע"א 12 - 12 - 1834

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופט מר ש' שר) בתיק תא"מ 45896-11-10 מתאריך  6.11.2012.

          עניינו של הסכסוך בין הצדדים בדרישת המשיבה מאת המערערת, כי תשלם לה דמי שימוש במקרקעין, בגין הצבת שלטים בשטחים ציבוריים בתחום השיפוט של המשיבה.

2.       בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, עתרה המשיבה לכך שהמערערת תחויב לשלם לה סך 28,829 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. תשלום זה נדרש על ידי המשיבה בתורת  "דמי שימוש בקרקע הציבורית", עליה התקינה המערערת שלטים המציינים את עסקה ומכוונים אליו.

לטענת המשיבה בכתב התביעה שהגישה, המערערת ביקשה אישור להתקנת השלטים במקומות בהם הם הותקנו, אך התקנתם הותנתה בכך שהמערערת תשלם למשיבה סך 180 ש"ח בגין כל צד של כל שלט, כאשר תשלום זה כולל כבר את אגרת השילוט שהמערערת הייתה חייבת ממילא לשלם למשיבה לפי חוק העזר לפרדס חנה כרכור (מודעות ושלטים), התשס"ז - 2006 (להלן - " חוק השילוט").

לטענת המשיבה, משידעה המערערת על התנאי שהתנתה המשיבה להתקנת השלטים, והתקינה את השלטים, כי אז עשתה זאת בכפוף לאותו תנאי. במילים אחרות, בהתנהגותה קיבלה המערערת את התנאי, ויש לראותה כמי שהסכימה לו. על כן ,לטענת בא כוח המשיבה, על המערערת לשלם את דמי השימוש שנדרשו ממנה.

3.       המערערת כפרה בכתב הגנתה בזכות המשיבה לדרוש את התשלומים עבור דמי השימוש, וטענה כי המשיבה לא הייתה רשאית לחייבה בחיובים אלה. אציין, כי המערערת סבורה שבשל ניסוח לקוי של חוק העזר, אף באגרת שילוט אין המשיבה רשאית לחייבה.

          אוסיף ואציין, שהתעריף לפיו חייבה המשיבה את המערערת (180 ש"ח לחודש לכל צד של שלט), הוא תעריף שקבעה "ועדת שילוט" הפועלת אצל המשיבה. תעריף זה אינו התעריף הקבוע בחוק השילוט. תעריף זה כולל למעשה הן את אגרת השילוט, המתחייבת מחוק השילוט והן את דמי השימוש. ל

טענת המערערת, החלטות ועדת השילוט אינן יכולות להיות מקור לחיובה בדמי שימוש. לעניין זה טוענת המערערת, כי המשיבה היא גוף סטטוטורי, ועל כן זכאית היא לחייב את תושבי הרשות רק מקום בו החוק התיר זאת. לטענת המערערת, ועדת השילוט אינה יכולה לבוא במקום הוראת חוק מתאימה. עוד מוסיפה המערערת, כי הגישה תלונה למבקר המדינה על דרישתה הבלתי חוקית של המשיבה, אך קודם שתלונתה התבררה, הזדרזה המשיבה להגישה תביעתה לבית משפט קמא, וכך נמנע ממבקר המדינה לבדוק את תלונתה.

4.       לצד כתב ההגנה הגישה המערערת כתב תביעה שכנגד, ובו עתרה לכך שבית המשפט יחייב את המשיבה לשלם לה סך 12,339 ש"ח. המערערת מפרטת בכתב התביעה שכנגד את ההתכתבויות השונות שניהלה עם המשיבה, ואף מזכירה כי בשלב מסוים נציגי המשיבה הסירו שלטים של המערערת, ובסופו של דבר, כך לטענת המערערת, "נוכח הסרת השילוט  של התובעת ירדה הכנסתה של התובעת והיא נאלצה לסגור את העסק בלית ברירה ובצער רב".

כעולה מכתב התביעה שכנגד, הסכום הנתבע מורכב מתשלומים סך של 5,339 שהמערערת שילמה תחת מחאה, ועד סכום של 7,000 ש"ח עבור "בגין התעמרות בתובעת". סכום אחרון זה, כך טוענת המערערת בכתב התביעה שכנגד, מייעדת היא לתרום לבית ילדים פלוני בישוב סמוך.

5.       בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר דיוני, ולפיו יינתן פסק דינו של בית משפט קמא על סמך החומר שהוגש על ידי הצדדים וסיכומי הצדדים. על כן בית משפט קמא לא שמע עדים, ופסק הדין ניתן על סמך חומר שהצדדים הגישו לבית המשפט, וסיכומי הצדדים.

          בפסק הדין, המונה 7 עמודים, צטט בית משפט קמא בהרחבה את פסק הדין שניתן בע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עירית תל אביב יפו (טרם פורסם - 2011), ורק על קצה המזלג דן בטענות הצדדים. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיבה ודחה טענות המערערת. על כן, בסיפא לפסק הדין חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה את הסכום שנתבע בתביעה העיקרית, ודחה את התביעה שכנגד.

          מכאן הערעור שלפני.

6.       כיוון שהציטוט מפסק הדין בפרשת "מקסימדיה" תפס חלק נכבד מפסק הדין שניתן בבית משפט קמא (חמישה עמודים מתוך שבעה), אציין, כי ספק רב בעיני אם פסק דין זה רלבנטי לענייננו. המחלוקת בפסק הדין בפרשת "מקסימדיה" הייתה, האם הרשות המקומית באותו מקרה (עירית תל אביב יפו), הייתה זכאית לגבות אגרת שלטים בגין שלטי פרסומת המותקנים על האוטובוסים הנוסעים ברחובות העיר. במקרה שלפני, השאלה המתעוררת היא, האם הרשות המקומית זכאית לדרוש מאת המערערת תשלום דמי שימוש עבור שלטים שהותקנו על מקרקעין שבבעלותה.

          ועתה אעבור לשאלות הטעונות הכרעה.

7.       למשיבה שני כובעים. בכובע האחד היא הרשות המקומית, שעליה לפקח ולהסדיר את נושא השילוט בתחומה. את הסדרת השילוט, מקיימת המשיבה באמצעות חוק השילוט, ובמסגרתו מחויבים בעלי העסקים, המתקינים שלטים, בתשלום אגרת השילוט כקבוע בחוק. בכובע השני, המשיבה היא בעלת מקרקעין, וזכאית היא לגבות דמי שכירות או דמי שימוש ממי שעושה שימוש במקרקעיה לצורך עסקיו שלו.

          הכלל הבסיסי הוא, שהיה ואדם ירצה להתקין שלט במקרקעיו של אדם אחר, יהיה עליו לקבל הסכמתו של האחר על התקנת השלט. אין אדם יכול להיכנס לחצרו של אדם אחר ולהתקין שם שלט, שלא על דעת בעל המקרקעין. לא יהיה זה נועז להניח, שיהיו מקרים בהם בעל מקרקעין ידרוש דמי שימוש ממתקין השלט, על השימוש שהוא עושה במקרקעין שבבעלותו. כמובן, שהתשלום לבעל המקרקעין, עבור השימוש במקרקעין שבבעלותו, אינו פוטר את מתקין השלט מחובתו לשלם לרשות המקומית את אגרת השילוט.

8.       אם מוסכם עלינו הכלל הבסיסי הנ"ל, כי אז זכאית המשיבה לשני סוגים של תשלומים, בגין כל אחד מהכובעים שהיא חובשת. מן הצד האחד זכאית היא לאגרת שילוט על פי הקבוע בחוק השילוט, ומן הצד השני זכאית היא לדמי שימוש עבור השימוש במקרקעין.

9.       המערערת במקרה שלפני פנתה למשיבה וביקשה רשותה להתקין השלטים במקרקעין בהם הם הותקנו. חזקה על המערערת, שאם פנתה אל המשיבה, עשתה זאת משום שידעה שמדובר במקרקעין שבבעלות המשיבה, ועל כן במסגרת הדיון שלפני, אין מקום לעורר את השאלה, האם המקרקעין בהם הותקנו השלטים, מצויים בבעלות המשיבה. דיון זה היה צורך לקיים בבית משפט קמא, דיון שהצדדים החליטו לוותר עליו לאור ההסדר הדיוני שנעשה. אלמלא ההסדר הדיוני, היה על המשיבה להוכיח בעלותה בכל אחת מחלקות המקרקעין בהם הותקנו השלטים, שכן רק אז הייתה נפתחת בפניה הדלת לטעון כי היא זכאית לגבות דמי שימוש עבור התקנת שלטים במקרקעין אלה.